דין בקשת רשות הערעור להידחות, מבלי שיהיה צורך בקבלת תשובה.
1. בית משפט השלום דחה את בקשת המבקשים לסילוקה על הסף, מחמת העדר עילה והעדר יריבות, של תביעת המשיבים 2-5 נגדם שהוגשה בגדר ת.א. 1445/04.
תמצית טענת המבקשים היתה, כי גם אם תוכחנה העובדות המפורטות בכתב התביעה המתוקן שהגישו המשיבים, לא ניתן יהיה לבסס עליהן עילת תביעה, ככל שהדבר אמור במשיבים 2-5. לשיטת המבקשים, תביעת המשיבים הנ"ל אינה אלא תביעה המוגשת על-ידי בעלי מניות או נושאי משרה בחברה בגין נזקים שנגרמו לחברה שבשליטתם (היא המשיבה מס' 1) במהלך הפעילות העיסקית של החברה. לשיטת המבקשים, לא קמה לבעלי המניות או לנושאי המשרה עילה לתבוע בשמם-הם את מי שגרם, על-פי הטענה, לנזק לחברה עימה הם קשורים.
בית משפט קמא מצא כי כתב התביעה כולל גם טענות המבססות עילת תביעה אישית של המשיבים 2-5, שכן הם טוענים שמעשי המבקשים (הנתבעים) הכשילו גם פעילות עיסקית של המשיבים הנ"ל וגרמו לפגיעה בשמם הטוב. בענין זה היפנה בית משפט השלום לסעיפים 57, 65 ו-66 לכתב התביעה המתוקן.
המבקשים טוענים בבקשה דנן, כי עיון בסעיפים הנ"ל מעלה, כי, ככל שהדברים נוגעים למשיבים 2-5, הטענות הכלולות בהם הן טענות סתמיות וכלליות, חסרות כל פירוט ואינן מעוגנות במסכת העובדתית שפורטה בהרחבה בפרק ג' של כתב התביעה, שכותרתו "הרקע העובדתי".
2. כאמור, דין בקשת רשות הערעור להדחות:
א. ככלל, "זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליכים בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01
תדיראן בע"מ נ'
יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל). קל וחומר שכך הם פני הדברים, כאשר ההחלטה עליה מבקשים רשות ערעור אינה יוצרת מצב בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו במסגרת הערעור על פסק הדין (כדוגמת החלטה שלא להעניק סעד זמני). דחיית הבקשה לסילוק על הסף, אין פירושה שבסופו של יום תתקבל התובענה, כולה או חלקה. היה ותובענת המשיבים 2-5 תידחה לגופה, ממילא לא יהיה עוד צורך לדון בשאלה האם צדק בית המשפט בכך שלא סילקה על הסף. לענין זה ראו האמור בספרו של ד"ר ש' לוין,
תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים, תשנ"ט, סימן 182, בעמ' 176-177:
"ניסיון החיים מלמד, ששאלה שהיתה חשובה בעתה איבדה מחשיבותה לאור התפתחויות נוספות, מאוחרות יותר במשפט, וההליך הגיע לקצו מבלי שבית המשפט (...) נדרש להחליט בשאלה נשוא הבקשה, ובסופו של דבר אפשר יהיה במידת הצורך לערער על ההחלטה במסגרת פסק הדין.
...
איזון האינטרסים של הפרט והאינטרס של הכלל מחייב את המבקש להראות במקרה זה שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה, עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית, שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי ערכאות בענין שלא קבע סופית את זכויות בעלי הדין".
אכן, דחיית בקשה לסילוק על הסף פירושה שהנתבע יאלץ לנהל את הגנתו במלואה, אף שסבר שיש מקום לסלק את התובענה על הסף; אך ענין זה, כשלעצמו, איננו מצדיק מתן רשות ערעור, ואם תידחה התביעה, יזכה הנתבע בהוצאות ההליך.
זה הכלל, למשל, כאשר בית משפט קובע את אחריות הנתבע (כשהדיון מפוצל ומתבררת תחילה סוגיית החבות). במצב זה לא ניתנת לנתבע רשות ערעור על ההחלטה שקבעה את אחריותו לנזק, גם אם פירוש הדבר שיתכן שבסופו של דבר יתברר (אם תתקבל בערעור טענתו לגבי עצם חבותו) שלא היה צורך בניהול הוכחות לענין הנזק (ראו, למשל, רע"א 6905/01
המרכז הרפואי סורוקה ואח' נ'
גזית ואח'). בדומה לכך, ככלל, לא תינתן רשות ערעור על החלטה שדחתה בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות (בר"ע (מחוזי-י-ם) 654/06
הראל חב' לביטוח בע"מ נ'
אדיר 26 מ.ל. בע"מ), או על החלטה שדחתה טענת סף בדבר קיומו של מעשה בית דין (בר"ע (מחוזי-י-ם) 710/05
אבו חמדה ואח' נ'
אלנבולסי).
ב. אכן, במקרים נדירים ויוצאי דופן, כאשר הנתבע מראה כי ניהול המשפט לגופו יגרום לו להוצאות חריגות וכבדות, או לנזק משמעותי אחר, ייתכן ויהיה מקום לבחון, במסגרת ערעור על החלטת ביניים, האם צדקה הערכאה המבררת בדחותה בקשה לסילוק התובענה על הסף. כך גם, כאשר ניתן לומר מיד, כי על פני הדברים טעה בית המשפט בהחלטתו (רע"א 2459/04
אלה ר. הנדסה בניין והשקעות בניין בע"מ נ'
פקיד השומה בירושלים). המקרה דנן אינו כזה. לכאורה, לא אמור להיות הבדל משמעותי בהיקף ההליך שיהיה צורך לנהל אם הוא יכלול גם את תביעת המשיבים 2-5, לעומת הליך שיכלול רק את תביעת המשיבה 1. ממילא בירור תביעת המשיבה 1 יהיה העיקר, והחיסכון בזמן ובמשאבים, שעשוי לצמוח מסילוק תביעת המשיבים 2-5 על הסף, אינו משמעותי. קבלת הבקשה לא היתה אמורה להביא, במקרה דנן, לסיום ההליך כולו.
ג. זאת ועוד, אם תינתן רשות ערעור, הרי שמכיוון שקבלת הערעור תחרוץ את גורל תובענתם של המשיבים 2-5, מן הראוי שההליך הערעורי יתקיים לפני מותב תלתא (ע"פ 4793/05, בש"פ 5906/05
נבון נ'
עצמון, סעיף 10 לפסק הדין). המשמעות היא, שערכאת הערעור, במותב תלתא, תעסוק בענין, אשר בסופו של דבר יתכן שיתברר שכלל לא היה הכרח שערכאת הערעור תידרש לו (אם, למשל, תידחה התובענה מטעם אחר). גם מטעם זה לא ראוי ליתן רשות ערעור.
ד. אם לא די בכך, אוסיף, כי אין לבעל דין זכות שטענת סף שהוא מעלה אכן תתברר תחילה והדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, כמו כל ענין אחר הנוגע לאופן ניהול התובענה (י' זוסמן,
סדרי הדין האזרחי, בעריכת ש' לוין, מהדורה שביעית, 1995, סעיף 331, בעמ' 411). כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב באופן בו מפעילה הערכאה המבררת את שיקול דעתה בעניינים אלה.
ה. גם לגופם של דברים לא מצאתי כי שגה בית המשפט. אכן, הטענות הכלולות בכתב התביעה המתוקן והמתייחסות לתביעתם האישית של המשיבים 2-5, נטענו באופן כללי וסתמי. ואולם, אין בעניין זה, כשלעצמו, כדי לחייב סילוק התובענה על הסף, ואין לומר כי המשיבים הנ"ל תבעו את המבקשים רק בגין הנזקים שנגרמו למשיבה 1. ככלל, אין מוחקים תובענה אף אם נפל בה פגם, כל עוד ניתן לתקן את הפגם (ראו: י' זוסמן,
סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, סעיף 316, בעמ' 392).
ככל שהמבקשים מתקשים להתגונן מפני טענות כלליות אלה, תרופתם היא בבקשה לחייב את המשיבים להמציא פרטים נוספים וטובים באשר לעילת התביעה של המשיבים 2-5.
אין לשכוח, כי סילוק תביעה על הסף הוא מהלך קיצוני ודרסטי, וכאשר כתב התביעה כולל ולו גרעין עובדתי ראשוני שניתן לבסס עליו עילת תביעה, יש ליתן לתובע את יומו בבית המשפט, מה גם שבידי הנתבע נתונה האפשרות לנקוט במהלכים דיוניים שבאמצעותם תובהרנה הטענות שבכתב התביעה, אם סתמיותן פוגעת ביכולתו להתגונן.
3. על יסוד האמור לעיל אני דוחה את הבקשה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.